8 שמונה נסיכי אדם

ישי

ישי, אביו של דוד המלך, נמנה על האנשים הבודדים בעולם שלא חטאו מימיהם. על פי המובא בתלמוד הבבלי, ישי הוא אחד מארבעת האנשים (הנוספים הם עמרם, בנימין וכלאב) שמתו בעטיו של נחש, כלומר לא מתו בעוונם אלא רק בגלל הגזרה שנגזרה על המין האנושי בעקבות חטא עץ הדעת שנגרם בגלל הנחש.

שאול

שאול בן קיש היה מלך ישראל הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. שמואל משח את שאול למלך על פי ציווי ה’. בתלמוד מציינים חכמינו את גדולתו של שאול: לדברי רב הונא, כאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר שמלכותו של שאול לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי. רב יהודה בשמו של רב מסביר ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו כאשר בזזוהו בני הבליעל בהכתרתו. ר בי יוחנן מציין  שנמחלו לשאול כל עוונותיו לאחר מותו, ושהוא נמצא בגן עדן במחיצתו של שמואל הנביא

הקפדתו במצוות רמוזה גם בדברי הנער העמלקי אל דוד: “ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹעו”, שחכמים פרשו כתפילין שביד ושבראש. כלומר, שאול הגיע למלחמת עמלק עטור בתפילין.

שמואל

שמואל הנביא הוא בנם של אלקנה וחנה, משבט לוי בני קהת. היה נזיר מיום היוולדו. סיפור לידתו מובא בהרחבה בספר שמואל א’. לאביו, אלקנה היו שתי נשים: חנה ופנינה. לפנינה היו עשרה בנים, וחנה הייתה עקרה, ללא יכולת ללדת בדרך הטבע. באחת הפעמים בהן עלה אלקנה ומשפחתו למשכן ה’ בשילה, נדרה חנה נדר, כי את הבן שייוולד לה תקדיש לעבודת ה’. כאשר נולד שמואל, קיימה חנה את נדרה, ובהיותו בן שנתיים הביאה אותו למשכן בשילה, לשרת את ה’ ולעבדו, בהדרכתו של עֵלִי הכהן.

תפילתה של אמו, חנה, היא סגולית לזרע של קיימא ולגידול קל, ונשים רבות נוהגות לאומרה לאחר הדלקת נרות שבת .

עמוס

עָמוֹס הוא נביא שניבא בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה. ספרו הוא השלישי בתרי עשר. עמוס בנבואותיו מוכיח את עם ישראל על חוסר הצדק החברתי בהם נהגו, כאשר מעמד מצומצם של עשירים חי חי מותרות, ולעומתם המוני איכרים שחיים בעוני ובמצוקה. העניים נאלצו ללוות בריבית גבוהה מהעשירים, וכאשר לא יכלו לפרוע את חובותיהם, גזלו מהם העשירים את שארית רכושם ואף מכרו אותם לעבדות.

צפניה

צפניה הוא נביא שניבא בזמן יאשיהו מלך יהודה. כתב את הספר “צפניה”, ובה מובאת אחת מנבואות הזעם והתוכחה, מהנוקשות אשר מופיעות במקרא.

צדקיה

צדקיה היה האחרון למלכי בית דוד. מלך בירושלים 11 שנה. נקרא “מתניה”. נבוכדנצר המליך אותו על יהודה בשנת ג”א שכ”ז (433 לפה”ס) במקום יהויכין בן אחיו, והסב את שמו צדקיהו (מ”ב כ”ד י”ז).  בימי צדקיה נחרב בית המקדש, וישראל גלו מארצם.

דמותו של צדקיה שנויה במחלוקת. בניגוד לכתוב “וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'”, אומרים חז”ל כי צדקיהו היה צדיק, והחורבן בזמנו בא בשל רשעותם של בנו דורו לדעת חז”ל לא היה צדקיהו רע אלא שמע לעצת השרים שהיו בעוכריו. עוד מסבירים חז”ל את שמו של צדקיה “שלום”, כך: “ולמה נקרא שמו שלום? שהיה משולם במעשיו” (רש”י: שצדיק גמור היה, בעל מעשים טובים).

מדרש אחר מסביר את הביטוי: עבד מלך הכושי” – עבדו של צדקיהו, שנקרא “כושי”: מה כושי זה משונה בעורו אף צדקיהו משונה בצדקו מבני דורו (שהיו רעים).

חז”ל קראו לו “צדקיהו צדיקא” (שבת קמ”ט), ציינו שהוא אחד משמונה נסיכי אדם (סוכה ב’), ואמרו כי עיניו היו אחד מחמשה דברים שנבראו מעין דוגמא של מעלה (סוטה ו’).

משיח

בספרים הקדושים מבואר שארבע תפקידים למשיח שמרומזים בארבע אותיותיו: מנחם- לנחם את העם, שילה- לקבץ נדחי ישראל, ינון- לבנות את בית המקדש, חיים- להחיות את המתים.

בילקוט שמעוני על שיר השירים מובא: “אלו שבעה דברים שמשיח עומד ומראה לישראל, גן עדן, וכסא הכבוד, קרח ועדתו, גיהנום, רשעים יורדים, ודין רשעים, שכר הצדיקים ומחיה מתים”.

כאשר יגיע המשיח, יתבטלו כל הצרות לסוגיהן השונים מעם ישראל. בעל ספר ה’עקדה’ כותב על כך: “כי אי אפשר לקבל השיעור מההצלחה הנפשית מבלי שתקדם לה גאולת הגופים והספקת צרכיהם, ויבא המשיח המקווה לגאלנו תחילה מאלו השעבודים”.

הרמב”ם פוסק להלכה כי אחד מעיקרי האמונה הוא להאמין בביאת המשיח. כה דבריו: “כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר “ושב ה’ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’, אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ והביאך ה‘

 מה עלינו לעשות על מנת לזרז את ביאת המשיח? על הפסוק בישעיה: “והוכן בחסד כיסא, וישב עליו באמת”, מובא במדרש שוחר טוב: “אמר הקב”ה: ‘הוא ישב ואני אעשה מלחמה, לכך ‘וישב עליו באמת'”. בהמשך המדרש נכתב במפורש: “ומה עלינו לעשות? לקרות ולשנות בתורה שנקראת אמת“.

אליהו הנביא

כה דברי המדרש: “אמר רבי שמעון בן לקיש: ‘הוא פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב”ה אתה נתת שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר: ‘הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא'” (מלאכי ג, כג).

גם הרד”ק מפרש שפנחס הוא אליהו הנביא, שחי למעלה מ-300 שנה. את הנאמר בספר שופטים “וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם”, מבאר הרד”ק כך: “ואמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן מפני שלא יאמינו בני אדם כי אותו פינחס היה, לפי שיש לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר מג’ מאות שנה, לפיכך יחסו עד אהרן”. ממשיך הרד”ק ומבאר את פשר אריכות ימיו המופלאה של פנחס: “וחיה זמן רב, כי האל יתברך הבטיחו בזה על אשר קנא בשטים, ואמר: ‘הנני נותן לו את בריתי שלום’ ואמר בריתי הייתה אתו החיים והשלום ועל פינחס אמר”.

אליהו הנביא הוא האיש היחיד, מלבד חנוך המוזכר בספר בראשית, שהכתוב מעיד עליו שלא מת, אלא עלה לשמים בעודו חי  על כך נאמר “איש שלא טעם טעם מיתה וקבורה”. כה מתוארת הסתלקותו בספר מלכים : “ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, ויעל אליהו בסערה השמים. ואלישע רואה והוא מצעק: ‘אבי אבי רכב ישראל ופרשיו’, ולא ראהו עוד”. .