משנתו הכלכלית של זאב ז’בוטינסקי מתבססת על הכרה מפוכחת בטבע האדם, קניין פרטי וחירות הפרט. כיצד הפכו את ההוגה החשוב ביותר של הימין הציוני ל”אבי מדינת הרווחה”?

חמש המ”מים של ז’בוטינסקי .

כל אתההמונח שימש את המנהיג הציוני זאב ז’בוטינסקי למטרות אחרות; במאמר “הגאולה הסוציאלית”

שפרסם שנת 1934,

תיאר את חמשת הצרכים שעל המדינה לספק לאדם כ”חמש המ”מים”:

מזוןמעוןמלבושמורה ומרפא.

ז’בוטינסקי האמין כי ככלל הפגיעה בפרט הנדרשת לסיפוק צרכים בסיסיים אלו (בעיקר באמצעות מיסוי),

לא תהווה פגיעה משמעותית בחירות הפרט ובזכותו לקניין. ביחס למקרה חירום בו נדרשת

התערבות מוגברת של המדינה להספקת צרכים אלו ,

הדגיש ז’בוטינסקי שהתערבות כזו תהיה מוגבלת לתקופה קצרה ככל האפשר והמשיל זאת לטיפול רפואי:

“בהגדירנו מהו ‘מינימום’ ההתערבות המדינית, דרושה גמישות יתרה. בימי מלחמה או משבר (כלכלי כמדיני)

עלול להתעורר צורך בהרחבת המינימום הזה, כשם שחולה מתמסר לשלטון הרופא: לשעת המחלה ולא יותר, ולא ‘בכלל’ .

ולדימיר (זאב) ז’בוטינסקי (1940-1880), והגותו עדיין תופסת מקום דומיננטי בקרב מרבית הגופים הפוליטיים המשתייכים לימין הישראלי. אך המשורר, העיתונאי הסופר והמנהיג הכריזמטי לא צמח על ברכי הליברליזם. למשנתו כפי שהיא מוכרת כיום קדם תהליך התפכחות, שעיצב במידה רבה את הגותו המדינית, הכלכלית והחברתית.

בתחילה, בעת לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת רומא לה-ספיינצה שברומא, איטליה, האמין ז’בוטינסקי בסוציאליזם, כיוון שסבר כי מהפכה סוציאליסטית תביא ליותר דמוקרטיה ושוויון זכויות בין האזרחים. אולם במהלך הדרך הוא שינה את דעותיו, בין היתר, עקב הפעולות האכזריות שנעשו בברית המועצות לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917. כך, כהוגה מדיני הוא התנגד לגישה שהאמינה בשילוב ציונות וסוציאליזם, וטען כי אין לשלב שני אידאלים מנוגדים.

במטרה ליצור אופוזיציה רעיונית, ז’בוטינסקי החליט לכתוב הגות אידאולוגית-מדינית שלמה מהיסוד, על המדינה העברית העתידה לקום. ההגות כללה הסברים המפורטים ברמה רציונאלית ומדעית על כל היבט אפשרי במדינה העברית, שכללו תחומים כמו: שיטות ממשל, מוסדות רווחה, מוסדות משפטיים וגם, בין היתר, מדיניות כלכלית.

בספרות האקדמית בישראל, החל משנות ה-70 התנהל ויכוח על יחסו של ז’בוטינסקי לתיאוריה הליברלית בכל היבטיה. כיום, הגישה המקובלת ביותר בספרות האקדמית היא שז’בוטינסקי היה ליברל; שלליברליזם הייתה השפעה יסודית על הגותו, ושכל כתיבתו התבססה על עקרונות ליברליים, כגון ממשל חוקתי וחירות האדם.

אך עם זאת, על-פי ספרות זו, נראה כי התיאוריה המקבלת את הגותו הליברלית של ז’בוטינסקי בתחומי ממשל וחברה לא באה לידי ביטוי בגישתו הכלכלית. בבסיס גישתו, טוענים החוקרים, עמדה גישה שתמכה בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית הטוענת שהמדינה היא האחראית העיקרית לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. החוקרת רפאלה ביילסקי בן-חור, שכתבה ספר פנומנלי בהיקפו בשם “כל יחיד הוא מלך – המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז’בוטינסקי” (1988), אף הגדילה להגדיר את ז’בוטינסקי בספרה כ”אבי מדינת הרווחה”. יתר על כן, ביילסקי טענה כי בכל הנוגע לכלכלה ז’בוטינסקי האמין בהתערבות של המדינה עד לרמה של מדינת רווחה מקסימלית. משמע, כלכלה חופשית עם מדיניות רווחה מקסימלית.

גם כיום נהוג בקרב חוגים רבים לזהות את מדיניות הרווחה של ז’בוטינסקי בעקרון הקרוי חמשת המ”מים. עקרון זה משמעותו חובת המדינה לספק את הצרכים הבסיסיים של כל אזרח ולא משנה אם הוא עשיר או עני: מורה (חינוך), מרפא (רפואה), מעון (דיור), מלבוש (ביגוד) ומזון (תזונה). במובנים מודרניים חמשת המ”מים באים לידי ביטוי בפעולות כגון: שיכון, בריאות, חינוך והבטחת הכנסה.

עקרון נוסף ברעיונות הרווחה של ז’בוטינסקי מקורו בתנ”ך, שז’בוטינסקי ניסה לתת לו ביטוי לעולם המודרני. הוא נחלק לשלושה חלקים: השבת, הפאה והיובל. השבת מתבטא ביום מנוחה לאזרחים; הפאה מתבטא בחלוקת הקציר לשכבות החלשות באוכלוסייה כמו הגר, היתום והאלמנה; ורעיון היובל מתבטא בחלוקת קניין מחדש כל 50 שנה.

לכאורה עולה סתירה ברעיונותיו הכלכליים. ביילסקי שיערה כי הסיבה לכך היא שרק למען רעיון חיסול הדלות הוא הסכים לפגוע בחירויות. כלומר, מותר לפגוע בחירות למען רעיון מוסרי, ואפילו פגיעה בחירות הפרט כגון: מיסוי, הפקעת מפעלים וגיוס של צעירים. הסיבה להכרח זה, טענה, הוא מכיוון שז’בוטינסקי ראה במלחמה בעוני כמלחמה חשובה כמו מלחמה למען ביטחון המדינה, ומכאן נגזרת זכות האזרחים לקבל מהמדינה וחובת המדינה לספק.

“כל יחיד הוא בן מלך”: ז’בוטינסקי וטבע האדם

כחלק ממאמציו לבנות אידאולוגיה חלופית למרקסיזם עבור התנועה הציונית, ז’בוטינסקי ראה לנכון לכתוב סקירה היסטוריוסופית כתחליף למטריאליזם ההיסטורי של מרקס. אל המטריאליזם ההיסטורי של החברה האנושית, כפי שעולה ממאמרו “מבוא לתורת המשק” (1938), מתייחס ז’בוטינסקי כאל קדמה המונעת ממניעים פסיכולוגיים (ממקור אבולוציוני) שנוצרים עקב רצונות האדם לחיות את חייו מעבר לרצון להישרדות. בתוך מה שהוא מכנה “משחק”, “שעשועים” ו”מותרות” מתקיים גם “מניע המלכות” – כלומר, הרצון של כל אדם להיות מלך בפני עצמו, על כמות מסוימת של רכוש, והשאיפה להרחיב את “תחום מלכותו” (את שטח מחייתו, תחום סמכויותיו ויכולות השפעותיו).

מכאן ז’בוטינסקי הסיק כי האדם רע מנעוריו, ולכן לא הסכים לשיטה שתגביל אותו ממניעיו הפסיכולוגים של “כורח” ו”משחק”.

למרות שז’בוטינסקי האמין והושפע מהליברליזם האמריקני והאיטלקי, שילוב בין תיאור המצב הטבעי של הובס והפתרון המדיני של לוק

מראה את הייחודיות של האידאה המדינית הז’בוטינסקאית, המהווה אידאה ייחודית בתיאורה על המעבר של האדם ממצב טבעי למצב מדיני.

פוסטים דומים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *