אודות

בסוף שנות השבעים ‘ בהיותי בגיל שש , עלינו אל ^ ארץ הקודש ^
זוכר חבקתי תקווה מוארת עמוק בלבי, האמנתי בתקווה לטוב יותר .  ילדות קשה מנשוא ליוותה אותי באלימות ופחד גובר,
הפכתי לילד תמים מבוהל ומבולבל.   ברגע שחברי לשולחן בכיתה שהיה חרוץ ושקדן הדף ילד מופרע מעליו בכוח, האמנתי שגם אני אוכל להגן על עצמי מפני אלימות וכך היה.

בגיל אחד עשרה הפכתי לילד אלים כלפי כל מי שהתגרה בי והדבר שינה את מהותי, הביטחון העצמי הלך וגבר .
נרשמתי לחוג קרטה שהיה מרוחק בזמנו ולאחר מכן לחוג אגרוף שהצטיינתי בו אך נסגר מחוסר תקציב .
אלוף אגרוף לשעבר ניסה לשכנע אותי ללא הועיל שיאמן אותי אישית , אך לא התחברתי לאלימות באימונים
המלווה בדם בן חברים. למרות זאת התמסרתי לספורט והפכתי זאת לדרך חיים .

חבר ילדות אמת אהוב ויחיד .. עזב את הארץ עם משפחתו בהיותי בגיל שש עשר .
בחיפוש אחר ריגושים כנער מתבגר התחברתי לים החל בריצות ללא מוצא עד לחוף וממנו לחופים אחרים ,
חשתי שאני בורח מהמציאות ולא מתמודד , התחלתי לשחות מחוף לחוף והמון , עד אשר קרה הנס – הצלתי נפש חי .

בפלח חוף צפוני מסוכן המכותר באלמוגים שבקיסריה העתיקה הרומית המהממת והמקסימה מצאתי לי נחמה ,
הייתי כבן שלוש עשרה , מצאתי שפה משותפת עם גולשים אחים ושחיינים כאחד , מודה שהרגשתי מיוחד .
הפחד מאיתני הטבע לא היה ניכר בי , כך הצלתי עוד נשמה .
בתחילה זה  לגלוש ולחוש בעוצמת הגלים החובקים אותך, לגעת בהם , להתעטף בם בעוצמה עילאית בן קרני השמש היוקדות ,
לטבול ולהרגיש בזה הרגע אתה חי. .   .

שני אחים ‘ חברי ילדות , נסחפו בים הסוער באותו האזור , הישר  ששתי לעזרתם . .
משיתי אחד מהם לחוף ומיד שבתי להציל את החבר השני , , נזכר  היה קשה נורא , אן לי  דרך חזרה .
נלחמתי עוד ועוד בין גלים אבירים אשר הלכו והתעצמו  כאשר התחלפה הרוח והפכה למזרחית ,
כך גם הפיזיקה נכנסה למהלך עתה מולך ,, בדרך היסודות ואיתני הטבע .
בים סוער זה  אפסו כוחותיי ‘ משתנק בקצף גלים מלוחים , מחנק ,, נלחם לשאוף אוויר ‘ צולל ויוצא .
‘ יד הבורא ‘ משיתי אותו מהים הגועש בכוחותיי האחרונים . .

אחרי מספר שנים בים סוער עם גובה גלים של שני מטר ומעלה , באותה הנקודה הצלתי ככל הנראה תיירת 
ואז אפסו כוחותיי ולא יכולתי להציל את עצמי .. . החלטתי להיכנע לאיתני הטבע ולסחף הקשה מנשוא
ובכך אולי לאגור כוחות , בזו הסערה עצומת הממדים ‘ הגוררת את גופי אל כיוון לב הים . ..
חיפשו אותי בחוף ללא הואיל , אחרי שעות ספורות חזרתי דרך החוף ,
יצאתי מחוף ג’אסר אל זרקה הצפונית ושבתי ברגל .
מנהל החוף והמציל חיכו על החוף והביטו בי בתמיהה כאשר התהלכתי בחזרה על קו החוף ,
הופתעו לראותי ואמרו כי חשבו שהים סחף אותי אליו .
מאז זה הפך  לבדיחה מקומית , על זה המקרה נאמר בהלצה כמובן ~ ~  הצילו את המציל .

כמתבגר היה בי זעם ונלחמתי על כבודי . התמכרתי לספורט , החל מאימוני הבוקר כדרך חיים .
בחדר הכושר שנרשמתי אליו מצאתי לי אב שני. . הוא אימן אותי מהלב ומהנשמה , תיקן דרכי ,
מישהו לפתע את מצא נפשי וזרע בי עוד תקווה עטופה באמונה , רק הוא יכול היה כך לראות בי את הפוטנציאל ,
ניתב אותי לשביל  ‘הקל ‘  חשתי שזה הוא יד הגורל , לא היה לי קשה או קל , אמונה פסחה עד בלי די .
אחרי גיל חמש עשרה קבלתי מפתחות לחדר הכושר , קבלתי אחריות כרוכה באמון הדדי .
כדי שלא אסתובב ברחובות ואתאמן ללא גבולות , זה היה כל כך חדש לי. .
הוא קידם אותי באמון מלא , הפיח בי תקוות לעולם טוב יותר באות . כן הוא היה ונותר המאמן’ בנוסף היה אלוף בזמנו בפיתוח הגוף דרך תובנתו .

 כך נפגשתי עם אלי האנה , מר ישראל הענק היה לי סיכוי גדול לזכות בתחרות לפיתוח גוף , אך לא רציתי לגלחו להצטלם ולפתח תמונות .
הצטיינתי בכדור סל אך היה זה חבל . .. אבי רקם לי כבר חלומות שאגשים דרך הצבא.  .

אז שוב רצתי המון  בחופים היפים ‘ אז עם תיק גב מלא בחול , כך במשך כל היום , עד אשר לא נכנעתי לא התעייפתי וכך המשכתי…
בעצם המאמן היקר שלי לימד אותי אך להילחם בחיי ובכך להתגבר על נקודת השבירה .
כבר שנים שהוא ואבי הפכו לאחים הכבוד בחיקם שרד אצלם מבפנים , זה היה כבוד של לוחמים .

אני כנער תמים התגייסתי לעורב גבעתי , כשיצא החוק של מסע כומתה שהורידו למקסימום 80 קילומטר ,
רצינו לשבור השיא של 120 קילומטר , אך עצרו את המסע כשהתקרבנו ל 100 קילומטר ובכך הסתיים ,בתפקיד המאגיסט ..
הייתה בזמנו יחידת מגלן 212 השייכת לאוגדה בצנחנים. הוחלט על ידי גורמי צבא ומשרד הביטחון ,
להפוך אותה לסיירת פעילות מבצעית בעורף האויב.. . הם בחרו צוותים מצטיינים באותו המחזור – סיירת גולני , חן צנחנים ועורב גבעתי…
כך חברנו יחדיו , החלפנו את הכומתה הסגולה באדומה  לאחר דם ויזע .  אך זכינו בכבוד  תהילה והוכרה .
סיימתי מסלול של שנתיים בהצטיינות . שערים נפתחו בפני ‘ מאחר והייתי צלף מעולה וקלע מצטיין  גם עם המאג .
בחרתי להיות מדריך קליעה וצלפים במתקן אדם , עד שחרורי מצבא הגנה לישראל .    

במהלך שהותי בארצות הברית המדהימה , המהודרת ביופייה ‘ בחמישים גוונים של קסם אפיל , נופי פלאים  , פשוט ארץ החיים הטובים’
צפיתי בסרט הודי נפלא פשוט ושונה  ולכל המשפחה , בשם  כוכבים על פני האדמה .
לאחר כשעתיים של צפייה , היה רגע של חיבור , רגע קטן של חיבוק  בן המורה המחליף לציור  ובן התלמיד המיוחד ,
בן השמונה , בעל תסמונת קלה של אוטיזם  . .
ברגע זה עברה בגופי צמרמורת הזויה  שכמוה לא ידעתי מעולם ‘ חום גופי עלה ‘ דפיקות הלב  הפכו מואצות .
התחלתי להרגיש לפתע , לראשונה בחיי התחלתי לחוש פחד מהו ובעצמתו המדאיגה , התחלתי להזיע ,  גל של חום עטף אותי .
צללתי לפתע ” בן הלא מודע למודע שבי ,  הפכתי למן כדור אנרגיה  חם מאוד , התחלתי להבין מי אני . . .
תמונות ילדות נשכחות  החלו לצוף בזיכרוני , מרפסת קטנה וחשוכה , נרות וכוסות רוח על גבי . אני בהלם. .
אני ילד שאיבד את דרכו , אך פחד לשוב הבית .  מדוע ואך ..  לוקח לי רגע  של נצח , להתעשת כך על עצמי ,
מוצף ברגשות עזים שלא חשתי מעולם , חדשים ושונים לי כל כך ‘ תחושה הרגשה , מתמלא ביטחון ומרץ אן סופי ללא מנוח .

מרגיש את היראה , את החלש . נזכר בהמון שרואה בעיני כך בחוץ , בקור העז , בחורף גשום וסוער .
חש בביטחון שאני חייב לתת להם יד , מתגבר בי הכוח , תחושת כל יכול .
ילדים וכלבים משוטטים עם מעוטי היכולת , הנזקקים , דרך לא דרך .

חם לי בלב ‘ הרגש לפתע מווסת לי  את חום הגוף , עוטף הוא בשלוותו הפנימית ,מנקר בזה הרגע’ זה מרגיש כל כך נכון’
זו האמת שלי  והיא מוחשית , כך בהחלט ‘ עתה נכון יותר מתמיד ,הנני כך ביד הגורל, חש כנצח  חש בעתיד.
נזכר בי נוסע , בכל יום כך עובר , כל אלו בריות  ופה לא חסר . מנסים הם רק לישון בחוץ ולברוח מהקור .
אך גם זה כה קשה , האם זו יד הגורל , מתחת לגשרים כל כך גדולים , בגדיהם כסחבות ,קפואים  אף בקרח  עד הבוקר ובכלל .
מנסים הם לשרוד כך.. מלחמת קיום ברחובות , בבניינים נטושים , בחוץ על הרצפה הרטובה  מגשם  שלג או ברד .
מסעם המפרך , הענישה העצמית , תחושת אבדן והישרדות לשמה  . מסע הסבל הפרטי שלהם בחייהם …

אני שב ושואל ,מי אני בכלל  ומי בעצם אנו’ תראו לאן הגענו אנו .
האנושות בעצם שופטת  את אלו , מעוטי היכולת , המסכנים , שמזלם לא האיר להם פנים . אשר טעו אף בדרכם .
‘האם אנו השופטים’  אך זה עובד כך ,,  אך אפשר להעניש  כה בחומרה , מיליוני נפשות טועות , בכבישים , בקור הלילות .
האם יש  והומצאה על ידי האנושות בפרט , חקיקה קולקטיבית  דמוקרטית ובכלל… היכן אנו בכלל  והאם זהו יד הגורל .

האל כל יכול , היקום הגדול , הבריאה , האדם והחווה , נוח והמבול עם יונת השלום . .
האם כל זה כך נורא , האם לא מזמן  ‘בשלהי האבולוציה  היה וחיינו עם אבותינו מהעם אלפי שנים .
עם כל בעלי החיים , שנוח לנו הציל והפיץ תקווה גדולה ושלווה בלב הרעב הכואב ,
ניצלנו בזכותו מהכחדת הגזע שלנו – המין האנושי .
צלחנו בזמנו באחדות מופתית , באהבה ושלום עם כל בעלי החי בים באוויר וביבשה .
האם זה היה כל כך רע בזמנו. .  כיצד הטוב כשל  ולא נמשך לעד .

מבול אחד גדול תמים , מפר שלווה ללא מילים, נותר איתן וכה תמים  .
אך עתה אנו שונים , האין זהו חזון ללא מילים , ,
התמצא אי פעם  בין מעמקי נפשך , שם בפנים ,, את צלם האנוש , שאבדה כך בדרכה .

תיקון קודם שלך , קבלה  ורק אז מחילה , קודם עצמך ואז לרעך , לחברך , למשפחתך .

השם רועי לא אחסר . ואהבת לרעך כמוך . .

‘ החיים בקמילה ~  יום נפלא ‘